עליתי על הטיסה לבולגריה. חפשתי במחשב שיר על בולגרים. כמה סימבולי היה שהדבר הראשון שנחתתי עליו היה שיר של עלי מוהר ששר גידי גוב: "יהודים, ערבים, רעים או טובים - מתחת לכל זה כולנו בני אדם, כולנו דומים, כולנו שווים, שולנו בולגרים, כולנו אחים, כולנו - אתם - אנחנו - הם, כולנו". "כולנו בולגרים" נדדה המחשבה. איך זה קרה המשפט הזה בשיר? יקח עוד שבועות ארוכים עד שההבנה תנחת שיש בה בבולגריה משהו שהופך אותה להיות בדיוק המכנה המשותף של כולנו. ההבנה עוד תנחת.
נחתתי בבולגריה אחרי כשעתים באוויר. מחוגי השעון לא התחלפו. לרגע לא היה ברור לי אם טסתי לאילת או לסופיה. הכל הרגיש כל כך קרוב. מיד כשיצאתי מסופיה דרומה ההרים הירוקים התחילו להופיע באופק, עולים מכל עבר. התחלתי להרגיש את השינוי באוויר. כל כך דומה ובכל זאת כל כך שונה. בדרום מערב התנשא מצוק לשמיים והמון רב של עצים צפופים צפופים שוכנו בשקט על ההרים מנקים את האטמוספירה שלנו. המחשבה על האוויר הנקי שהעצים משחררים לעולם הרגיעה אותי. ולמרות שהייתי במקום שבו לא הייתי מעולם קודם לכן נהגתי את 100 הקילומטרים מסופיה לבלבוגראד בהשתהות למראה הריאות הירוקות שצצות מכל עבר. דשא אדיר ממדים של עצים שוכנים בשקט על מורדות ההרים.
ואז הגעתי לבלאגובגרד, כן זה אכן לא צירוף מקרי של אותיות מדובר בשם אמיתי של מקום אמיתי. לא ממש האמנתי לזה בתחילה, אני מודה, אבל הגעתי לשם וזה היה השם של המקום. בלאגובגרד. אי שם מדרום לסופיה בירת בבולגריה, יש אוניבריסטה יפיפיה שנמצאת בין ההרים הירוקים האלה - האוניברסיטה הדרום מערבית של בולגריה. וגם פה, באוניברסיטה הדרום-מערבית של בולגריה, לא צריך תזה בשביל לעשות דוקטורט - כי ככה זה ברוב המקומות באירופה. בעצם, ברוב מדינות העולם לא צריך תזה בשביל לגשת ללימודי דוקטורט. טוב, בבלוג אחר אכנס להסבר של למה ברוב האוניברסיטאות בעולם אפשר להתקבל לדוקטורט ללא תזה ולא בכולן, ולמה בישראל כן צריך תזה - אבל זה כבר סיפור לבלוג אחר. המקום, יופיו, ונעימות האנשים גרם לנשימתי להיעצר. אין הרבה אוניברסיטאות כאלה בעולם. שנמצאות ככה בתוך הטבע הירוק וההררי, פיסת גן עדן קטנה. אמנם בלי תפוח ואדם וחוה. אבל חוץ מזה - גן עדן.
סיור מצולם קצר בין בנין הרקטורט, הנוף השמימי, הפקולטה לחינוך, ואולם הספורט של האוניברסיטה.
המתנתי בלובי של בנין הרקטורט לפגישה עם סגנית הרקטור שהיא גם המנהלת הראשית של לימודי הדוקטורט ונשמתי אוויר צלול ונקי אל ריאותיי. נכנסתי לפגישה בעקבות העוזרת שלה שאיתה אני בקשר חדשות לבקרים וגייסתי כל טיפת כריזמה שיכולתי לאסוף בשביל להותיר את הרושם העז ביותר שניתן להותיר בפגישה עם סגנית רקטור של כל האוניברסיטה ובעיקר זו שהיא האחראית הראשית על כל תחום המחקר וכל תוכניות הדוקטורט. בקיצור, לא פשוט. אבל מאיד, זו אינה פגישה שהייתי רוצה לצאת ממנה בתחושה שלא הותרתי את הרושם הכי טוב שניתן ושישאר בזכרונה עוד חודשים ארוכים עד לפגישתנו הבאה. תכלס, אם נשים את הדברים על השולחן, לא באמת היה לי מה לחדש לה. אבל המפגש הזה מאד חשוב לבניה של עוד שלב במרקם העדין האנושי המכונה חברות.
יצאתי מהפגישה בהרגשה מצוינת ועם מנחה לאחד הדוקטורנטים החדשים והרגשתי מעולה. טוב האמת שהרגשתי שקצת הגזמתי בכמות הרושם שהותרתי שם. חשבתי שאולי בתרבות הבולגרית זה יכול להתפס קצת תו מאץ. אבל את הנעשה אין להשיב. רשמתי לעצמי שבפגישה הבאה שלי עם סגנית הרקטור עדיף להיות קצת פחות קולני ונוכח. הוצאתי את הסלולארי ושלחתי הודעה לחברתי, דיקנית הפקולטה לבריאות הציבור והודעתי לה שהפגישה הסתיימה ואני יוצא לכיוונה. מה שלא ידעתי זה שפרופ אוונקה גרה ממש בתוך ההרים שמהווים את הרקע של האוניברסיטה. וכך מצאתי את עצמי נוהג בין הרים ובין סלעים בכביש צר אל עבר יישוב קטן ושם במרכז הישוב שכנה לה מסעדה למרגלות ברכה מבעבעת והגשם החל לרדת.
הגשם שטף, האנשים בברכה המבעבעת שחו לאורכן ולרוחבן של סימני הטיפות שפוגעות במים ואל היה נראה שהם דוגים בכלל אם יקבלו אותם לדוקטרט בלי תזה בתואר שני. ישבנו מוגנים מהגשם כשהגג משמיע את קולן של הטיפות והאוכל על הצלחות היה נראה חם וטעים כל כך. לא יכולתי להשתחרר מהמראה הסוריאליסיטי של אנשים שוחים בגשם אבל הכל היה נראה כל כך מתאים וכל כך במקום. סיפרתי לפרופ' אוונקה, שהיא רופאה, פסיכיאטרית וחוקרת עבודה סוציאלית וגם דיקן הפקולטה לבריאות באוניברסיטה הדרום-מערבית של בולגריה, שהתחנה הבאה שלי היא האוניברסיטה הרפואית של וארנה.
אני עם פרופ' אוונקה ובעלה למרגלות הברכה החמה כשברקע יותר גשם ואנשים שוחים בברכה.
היה רגע של שקט. העיניים שלה נפתחו. אנחת רווחה נשמעה מפיה, ובקול שקט היא אמרה "אני כל כך מתרגשת בשבילך". "האוניברסיטה הרפואית של וארנה היא אחת מהאוניברסיטאות הרפואיות הטובות ביותר בעולם". אולי בגלל ההרגשה הסורליסטית. אולי בגלל בעלה האמן בעל עיני התכלת העמוקות. אולי בגלל שברקע היו הרים מושלגים ולידנו אנשים שוחים בגשם, ואולי בגלל שתוך כדי השיחה הודיעו להם שמישהו במשפחה נפטר והייתי צריך לשכנע אותם שאני צריך להמשיך בדרכי ואני לא מעונין לנוח אצלם בבית עד שהם יחזרו מההלוויה. המבט העמוק השמח והמשתהה איך שהו הותיר רושם עמוק שלא נקשר לשום דבר מהמציאות ההזויה שהיתה מסביב. כך הסתיים לו הביקור באוניברסיטה של בלגובגרד והתחיל המסע אל האוניברסיטה הרפואית של וארנה.
כבישים ארוכים, שדות ירוקים, יופי בלתי נתפס בכל כיוון איליו מביטים. כעבור שש מאות קילמטרים, בצד השני של בולגריה, המתינה לי הפתעה. הבנתי את המבט של פרופ' אוונקה. כבר בדרך ראיתי גשר ענק עם סמל של האוניברסיטה. סתם כך, כ100 קילומטר מוארנה עמד לו גשר בין ההרים עם סמל ענק. היתה זו המשכוכית למה שצפוי להותיר בי רושם עצום ממש יומיים משם.
מיד כשהגעתי לוארנה והתמקמתי במלון יצאתי לסיבוב לילי ברגל לחפש את האוניברסיטה ולהתכונן לבאות. אחרי כמה דקות הליכה מהמלון הגעתי לאוניברסיטה והמראה היה קסום. אבל לא היה וואו. היה בסדר. השלטים של השישים היו יפים. היה בהם הבזק של משהו. אבל כלום לא הכין אותי לפגישה של מחר.
ההפתעה שציפתה לי היתה ענקית. ראש החוג ודיקנית הפקולטה ברכו את פני בהגיעי. התחלנו לטייל באוניברסיטה וכל מסדרון גרם ללב שלי להגביר את פעימותיו. מצאתי אוניברסיטה מהממת. מאולמות הספורט ועד חדרי הסימולציות. מהספריה ועד לערוץ הטלויזיה הפנימי של האוניברסיטה. חדר הוביל לחדר מסדרון למסדרון. וככל שנקפו הדקות ההבנה הלכה והעמיקה. הגעתי לאחד המקומות הקסומים ביותר של האקדמיה העולמית. הכל היה ברור פתאום.
בתמונה חלק מאולפן הטלויזיה העצום שנבנה לחברת האזרחים. בתמונה ראש החוג - פרופ נטליה.
הם פה בשביל לעשות אקדמיה. הם אוהבים את זה. זה לא כמו מישהו שעושה כי צריך לעשות. יש פה סגל אקדמי שעושה בגלל שהוא אוהב את מה שהוא עושה. אין דרך אחרת להסביר את ההשקעה בכל פרט ופרט. למה צריך קבוצת כדורסל מקצוענית? למה צריך ערוץ טלויזיה? התשובה היתה שהסטודנטים צריכים קבוצת כדורסל והאנשים בבית צריכים להבין רפואה. בעידן המידע, אנשים כל הזמן מחפשים ידע, אז אנחנו אמונים על הענקת הידע הכי מקצועי שיש, דרך ערוץ הטלויזיה שלנו בהם הפרופסורים מעברים את המידע ישר מהמעבדות ומהפרסומים החמים ביותר של המדענים הטובים ביותר בעולם אל האוכלוסיה שלנו. אם כבר מתענינים אז שיקבלו את המידע המדויק והעדכני ביותר. הלסת שלי נשמתה.
אני מצרף כאן כמה תמונות שיעבירו קמצוץ מהקסם. ואני מזמין אתכם להצטרף אלי ללימודים במקום המדהים הזה שיש לי כבוד ענק להביא לכאן רופאים ורופאות, אחים ואחיות וחוקרי בריאות. יש לנו כאן מתנה ענקית במיוחד בשבילכם. גם אם יש לכם תואר שני ללא תזה. הכל בסדר כי באוניברסיטה הרפואית של וארנה הכל אפשרי.
בתמונה חדר הרצאות דיגיטלי עם מיטב הטכנולוגיה.
עוד זוית מאולפן הטלויזיה של האוניברסיטה. אני עם דיקנית הפקולטה - פרופ' דימובה.
בתמונה דגלים בכניסה לאוניברסיטה. אפשר לזהות את דגל בולגריה, דגל האיחוד האירופי ודגל האוניברסיטה.
אולמות הספורט המקצועכשבכניסה ארונות של גביעים.
סמל האוניברסיטה הרפואית של וארנה בכניסה לאוניברסיטה.