אני רוצה לשתף אתכם קצת באחת מהחוויות המרגשות ביותר בעבודה שלנו. מדובר ברגע שבו מקבלים מייל מהאוניברסיטה בחו"ל שבו כתוב שחור על גבי לבן שלמועמד ללימודי דוקטורט נמצא מנחה.
מדובר בתחושת סיפוק אדירה. שנים של הכנות, מיילים, טיסות, פגישות, הרצאות, חוזים. כמה שבועות של עבודה מול הפונה ללימודי הדוקטורט, בחירת תחום, בחירת נושא, בחירת שאלות מחקר, אוכלוסיית יעד. וברגע אחד הכל מתחבר למייל קצר "נמצא מנחה".
אנחנו מיד מעבירים את המייל לדוקטורנט שזה עתה נולד ואחרי כמה ימים חוזרים לשולחן העבודה ומתחילים את ההנחיה לכתיבת הצעת המחקר.
יש אפילו מקרים שבהם לדוקטורנט הצעיר יש גם רעיון לפרופ שיהיה המנחה השני שלו מהארץ ואז אנחנו מתחילים לפעול מול האוניברסיטה בחו"ל לאישור הפרופ הישראלי כמנחה שני. וכך, יש לנו ראש מחלקת קרדיולוגיה וראש מחלקה פנימית שהתקבלו להיות מנחים שניים. למצוא מנחה שני מהארץ זו גם תחושת סיפוק אדירה.
לא כמו המנחה הראשון :-) אבל בכל זאת כל מנחה שני מהארץ מחזק אצלנו את ההרגשה שעכשיו לא רק האקדמיה העולמית מכירה באיכות האקדמית של האוניברסיטאות שלנו אלא גם האקדמיה הישראלית.
לצערינו יש גם מקרים שלא מוצאים מנחה וזו חוויה לא פשוטה בכלל. אבל אין מה לעשות זה חלק מהענין וזה קורה. צריך לדעת לקבל את זה. אבל אז אנחנו נזכרים בדוקטורנט להידרותרפיה, בדוקטורנטית לCBT , בדוקטורנט להוראת המתמטיקה, בדוקטורנט לאפימדמיולוגיה ועוד ועוד ועוד...לוקחים נשימה עמוקה וממשיכים להלחם בשביל הדוקטורנטים שלנו.