המסע למציאת האוניברסיטאות המושלמות עבורכם להגשמת החלום האקדמי שלכם להיות דוקטורים הסתבר כמסע אורך ומורכב לוגיסטית, פיזית, רגשית, חברתית, משפחתית וקוגניטיבית. אז ככה, בשביל להמחיש לכם איך הופכים תואר שני בלי תזה, כי רובכם מגיעים אלינו בלי תזה, לדוקטורט מוכר לגמרי - הנה כבר מגיעה, ממש בקצה העליון של הפסקה הבאה, דוגמא קטנה של אחד מהמסעות האלה, בין פראג לבלגרד ובחזרה הביתה - טעימה קטנה מהמסע שלנו לסלילת הדרך להגשמת החלום האקדמי שלכם. וכפי שתכף תראו - אנחנו הולכים עד הסוף לא מוותרים לעצמנו לשניה. וככה אנחנו גם מצפים מכם. עם כל הכוח, כל הזמן, עד שהחלום מושג!!!
יוצאים לדרך - פגישה רדפה פגישה באוניברסיטת צארלס בפראג. הבטתי בשעון מפעם לפעם וראיתי כיצד מחוגיו בוגדים בי ומותירים אותי עם כרטיס טיסה ביד שכל מה שניתן לעשות בו הוא להניח אותו בעדינות בפח הקרוב ולשחררו לשלום. בדמדומי היום הלכתי עייף ולאט מהאוניברסיטה למלון מקבל את אורות פראג לאורך הדרך שהלכו ויתרבו ככל שהלילה ירד. יכולתי כמובן לעלות על הרכבת הקלה ולחצות בדקות אחדות את העיר כולה, אולם אחרי כל כך הרבה שעות של שיחות רציניות ועמוקות רציתי רק ללכת, לשמוע את השקט ולחוש את קצב העיר. חזרתי לחדר המלון עייף, עם רגלים כואבות, ועם מוח מלא מחשבות על אירועי היום. תחושות של הישגים אדירים, דלתות שנפתחות, אמון שנבנה ומולם הרים של סימני שאלה.
בתמונה סמל אוניברסיטת צארלס בפראג מתנוסס על שטר של 100 קורונות צכיות.
לפחות דבר אחד נהיה ברור מאד, שאם את הדרך לפגישה הבאה שלי באוניברסיטת בלגרד אני לא עושה בטיסה אז אני כנראה אצטרך לעשות אותה ברכב. שיערתי בנפשי שמדובר בכאלף קילומטרים מהאוניברסיטה של פראג לאוניברסיטת בלגרד, וגם בדקתי בגוגל מפות כמובן בכדי לוודא. לא יוצאים למסע של אלף קילומטרים לכל כיוון מבלי להציץ במפה. הייתי נחוש בדעתי להתיצב כעבור 36 שעות בדלתה של הפקולטה לחינוך למרות המרחק, הדרך ולוח הזמנים הצפוף. כיוונתי את השעון המעורר ועצמתי את עיני.
למחרת בבוקר קמתי בנחישות אדירה, ארזתי את חפצי ולקחתי אוטובוס לכיוון נמל התעופה של פראג על מנת להשכיר רכב מפראג לבלגרד. זה לה היה פשוט כי הביטוח של הרכב, הסתבר לי פתאום, הוא רק עד סרביה, משם אני אצטרך למצוא דרך להמשיך את המסע לבלגרד. קצת מבולבל, אבל עם הרבה נחישות יצאתי למסע. התחלתי לנהוג לאט את שמונה מאות הקילומטרים שמצפים לי עד דרום הונגריה ואז לאט לאט האצתי. שעה נקפה שעה, הנופים האורבניים התרחקו והתחלפו בנופים פתוחים וירוקים והיעד הלך והתקרב. אולם תוך כדי נסיעה היה עלי למצוא פתרון לענין הפעוט והוא איך מגיעים מדרום הונגריה לבלגרד, היכן לחנות את הרכב כאשר אגיע לגבול והיכן להעביר את הלילה בדרכי אל האוניברסיטה.
הרמתי טלפון לאבי, מאוריציו פוקס, זכרונו לברכה, חלקתי איתו את התגלגלות האירועים וביקשתי ממנו לעזור לי לתכנן את הצעדים הבאים. כל מיני דברים כאלה שקצת קשה לעשות לבד תוך כדי נהיגה. כמו למצוא באיזה עיר אעביר את הלילה ואיכן בדיוק אניח את ראשי לעת ליל. אבי עזר מאד ותוך כדי שאני נוהג הוא חקר את המפות ואת אפליקציות המלונות וגם את דרכי המעבר מהונגריה לסרביה. וכך, את כל היום העברתי בנהיגה הזויה של מאות קילומטרים לאור היום מצכיה לסלובקיה ומסלובקיה להונגריה עד שהגעתי לגבול הדרומי של הונגריה. הכניסה לסרביה.
לעת ליל, ובתיאום מלא עם אבי, הגעתי לסוג'וד שבגבולה הדרומי של הונגריה, על גבול סרביה. סוג'וד היתה כל כך יפה וזוהרת שלא יכולתי שלא לקחת את עצמי מרחוב לרחוב מסמטה לסמטה הכל היה כל כך יפה. המחשב שבידי קרא לי בקולי קולות לפתוח אותו, להקליד עליו, להתכונן לפגישות של מחר. אך היופי משך אותי. שעה ארוכה ראיתי אנשים, אורות, בתי קפה, ברים ומוזיאון טבע ענק שלמרגלותיו דינוזאור עצום. אין ספק שסוג'וד שבאמצע שום מקום מיוחד, הפתיעה אותי מאד.
בתמונה - תחנת רכבת של סוג'ד שנראת ומרגישה כמו נמל תעופה קטן
כאשר הפציעה השחר פיניתי את החדר, אספתי את דברי ונסעתי להשאיר את הרכב בתחנת הרכבת המקומית ועליתי על הרכבת לבלגרד. טוב זה לא היה כל כך פשוט כי תחנת הרכבת הזו מתיחסת לעצמה, ונראית כמו, נמל תעופה קטן. אבל ברגע האחרון כל ההונגרית הזו הצליחה להפוך למשהו שהתודעה שלי הצליחה לפרש ותפוס ובשניה האחרונה הצלחתי לעלות על הרכבת לבלגרד. סיפורה של אותה רכבת, אותם תחנות, ואותם נציגי גבלות שהעניקו לי בפעם הראשונה חתימה של רכבת על הדרכון שלי במעבר מהונגריה לסרביה הוא אומנם סיפור שבהחלט ראוי לספר אותו אך הדף הולך ומתקצר ואצה לי הדרך לספר לכם איך כעבור שעות ארוכות מצאתי את עצמי בכניסה לפקולטה לחינוך מתרשם מהארכיטקטורה ושואל את עצמי מה מצפה לי מעבר לדלת.
בתמונה - לומדים ללמד בכיתות דיגיטליות בפקולטה לחינוך
תמיד לפני שאני נכנס לאוניברסיטה בכלל ובעיקר לפני שאני נכנס לאוניברסיטה חדשה יש בי את התחושה הזו של כניסה אל היכל הקודש של האקדמיה. טוב, האמת שאף פעם לא שאלתי אף אחד אם גם הוא מרגיש ככה, אבל מבחינתי לפחות כניסה לאוניברסיטה היא כניסה אל תוכו של סוד נעים של ידע וחשיבה, של הגות ושפה. שפה אקדמית בינלאומית שעוטפת את העולם כולו ללא הבדלי דת, גזע ומין ומאפשרת למין האנושי כולו לדבר באותו שפה ולהתפתח ולצמוח על בסיס אותם אבנים של חשיבה. נשמתי נשימה עמוקה. האטתי את קצב נשימתי. כמו שאני עושה תמיד. ונכנסתי פנימה בצעד בטוח לפגוש בפעם הראשונה את פרופ' דניאלה, סגנית הדיקן של הפקולטה לחינוך באוניברסיטת בלגרד. עם דניאלה יצאנו לסדרת פגישות בלתי מתוכננות עם דיקני פקולטות ופרופסורים שהיא ראתה לנכון להפגיש אותי. בין הפגישות גם נכנסתי ללמד את כל תלמידי התואר השני שבאו לקבל את פניו של החייזר מישראל שמדבר על שיתופי פעולה אקדמים, דוקטורנטים, חינוך פתוח ולמידה מתוך חדווה...חיזר כבר אמרתי?
בתמונה - אני ופרופ דניאלה
דיברתי על מחקרים אקדמאים, דיברתי על הילדים שלי, כמובן שהצגתי את החינוך הפתוח ואת הלמידה מתוך חיביות וחדווה כאפשרות הטבעית היחידה שיש לבני האדם...והקהל הריע. נו, כמו לפני יומיים בערך גם היום זה שוב קרה. שוב הפסדתי משהו בגלל מחוגי השעון, הפעם היה זה כרטיס הנסיעה ברכבת חזרה מסרביה להונגריה. את 12 השעות הבאות העברתי בדרך חזרה מבלגרד לפראג. והזמן הפעם היה חייב להיות לטובתי. כי 12 שעות מהרגע שעזבתי את בלגראד בשש בערב ציפה לי בפראג מטוס שאותו לא יכולתי לפספס בשום פנים ואופן כי בצד השני שלו היו ילדי שכבר התגעגעו מאד לאבא שלהם שהלך לחצות את אירופה לאורכה ולרוחבה בכדי לחתום את הסכמי הלימודים הטובים ביותר שיש בעולם בשביל התלמידים שלו. וכך, בפעם הראשונה מזה כמה ימים המחוגים לא בגדו בי.
בתמונה הכיתה שהמתינה להרצאה שלי
את המתאים הקילומטרים הראשונים, לאחר שעזבתי את אוניברסיטת בלגרד, העברתי במונית, במקום אותה רכבת אבודה, ואז לאחר שהגעתי להונגריה ציפו לי עוד 10 שעות של נהיגה לילית ארוכה מסג'אד לפראג. נסיעה שלוותה בשיחת טלפון מאבי כל שעה עגולה, במשך כל אותו הלילה שבמהלכם נהגתי את שמונה מאות הקילומטרים הסלולים מסג'אד לפראג, חוצה את הונגריה, סלובקיה וצכיה. כל מאה קילומטרים בערך עצרתי בתחנת דלק. קניתי קפה. שמתי שעון עצר של 15 דק' וישבתי רבע שעה לעבוד על המחשב ולסכם בזהירות ובדיוק את כל הפגישות שהיו במהלך היום. וכך, 12 שעות לאחר שיצאתי מבלגראד כבר ישבתי בטיסה מפראג לישראל.
והשאר - היסטוריה.